בידול בין צפון רצועת עזה ודרומה: המהלך הצבאי והשלכותיו האסטרטגיות

קריאתו של צה”ל לאוכלוסיית החלק הצפוני של רצועת עזה (מצפון לנחל עזה) להתפנות דרומה – שנענתה בהיקף נרחב – מצביעה על מתווה אופרטיבי לקראת השלב הבא. הבידול בין צפון הרצועה לדרומה הכרחי לשם מימוש יעדי השלב הראשון של הלחימה – חיסולה של הנהגת חמאס, המחופרת בעיר עזה, לצד עיקר הכוח הלוחם שלה ושל הג’יהאד האסלאמי (גא”פ), והשמדת תשתיות האש במרחב זה, בעוד שהאוכלוסייה הבלתי מעורבת מקבלת אפשרות להיחלץ דרומה, ואף לקבל סיוע הומניטרי ממצרים. בהמשך הדרך יהיה על צה”ל להיערך להיפוך המרחבים ולטיהור דרום הרצועה מכוחות שיוריים של חמאס, תוך הסדרת שיבת האוכלוסייה לשטחים שטוהרו בצפון. בתוך כך, עשויים להיווצר גם התנאים למהלך אסטרטגי ומדיני שישלב בין האינטרס הישראלי, המצרי והאמריקני ביצירה הדרגתית ומבוקרת של מציאות חדשה בעזה, שאינה נשענת על הרשות הפלסטינית (רש”פ), שהיא רופסת ומושחתת מכדי שתוכל למלא תפקיד, או על סמכות האו”ם (העוינת).

השיקולים שביסוד הבידול

כבר בימים הראשונים ללחימה, תוך כדי טיהור מרחב העוטף וצבירת הכוח הקרקעי, החל צה”ל לדרבן את אוכלוסיית החלק הצפוני של רצועת עזה (העיר עזה עצמה וסביבתה) לעקור דרומה, ואף סימן עבורם נתיבים בטוחים לשם כך. חמאס, שמשמעות הפינוי ברורה לו, פעל מצידו – בהצלחה חלקית בלבד – לסכל את היציאה דרומה. אך מאות אלפים אכן התפנו, ובדרום הרצועה כבר הוקמו מחנות אוהלים לעקורים. על פי אומדן – שקשה להעריך את דיוקו – עד כדי שני שליש מתושבי העיר וסביבתה התפנו דרומה, אך כ-350,000 עדיין נותרו בצפון הרצועה.

נוכח סירובה הבוטה של מצרים לקלוט את אלו שנמלטו דרומה, מחשש שיובילו לחיכוך אלים עם ישראל ובסופו של דבר לערעור הסכם השלום (ותוך ניסיון מופרך להציע לישראל לשכן אותם בנגב…) מסתמן בחלקה הדרומי של הרצועה, עקב מהלכי ישראל, ריכוז גדול של עקורים, חלקם במחנות אוהלים. זהו מצב הנתפס בארה”ב ובמערב כמחייב מענה הומניטרי. מכאן הלחץ – שישראל נעתרה לו – להתיר כניסת סיוע מבוקר ממצרים, תחת פיקוח קצינים ישראליים מעברו המצרי של המסדרון. זאת, אף על פי שאין עד כה מענה אפילו לשאלות בסיסיות לגבי מצב החטופים. למרות העדר ההדדיות במחוות הומניטריות, כניסת שיירות סיוע בדרום אולי משרתת את המאמץ הישראלי להאיץ את מגמת ההתפנות של האוכלוסייה מאזורי הלחימה בצפון.

דפוס התקיפות של חיל האוויר מצביע גם הוא על מיקוד המאמץ בהיערכות לביתור מרחב הפעולה, לקראת השתלטות מדורגת על צפון הרצועה בשלב התמרון הקרקעי. למרות הכשל המודיעיני החמור, ברמה האסטרטגית והאופרטיבית גם יחד, כפי שנחשף באירועי ה-7 באוקטובר, מאפייני הפעילות מעידים על שיפור האחיזה המודיעינית; זו תידרש כדי לתמוך ולכוון את המהלך הקרקעי, שיעילותו תושפע במידה רבה מרמת הדיוק של תמונת המודיעין. הצורך בשילוב כלל היכולות – ובכלל זה פעולות חיל האוויר – בהכנת שדה הקרב, ובגיבוי לתמרון, חשוב במיוחד בזירה העזתית, על מורכבותה, באחד האזורים צפופי הבנייה ביותר בעולם ומול הצורך בטיפול פרטני ב”מטרו” המנהרות.

משיקול אופרטיבי – לרמה האסטרטגית

במשך השבועות שלאחר תחילת המהלך, צה”ל:

1. יבתר את הרצועה לשני חלקיה, ויקיים מערך הכלה ובלימה כלפי דרום;
2. יאתר וישמיד נתיבי תת-קרקע בין צפון לדרום;
3. יאפשר באופן מבוקר את המשך היציאה דרומה של מי שאינם חשודים בשייכות לכוח הלוחם של ארגוני הטרור;
4. יבודד ויטהר תאי שטח במרחב העיר עזה, תוך כדי מאמץ מקביל לאיתור חטופים וחילוצם;
5. יביא לחיסול מלא של הנהגת ארגוני הטרור, כוחותיהם במרחב צפון הרצועה, ותשתיתם השלטונית.

כאמור, ייתכן שלא יהיה מנוס לאחר מכן מהיפוך הכיוונים: מתן אפיק יציאה צפונה לאוכלוסייה לתוך השטח (ההרוס בחלקו הגדול) שיוחזק זמנית בידי צה”ל, מתן מענה הומניטרי שם (והפעם, בלית ברירה, משטח ישראל) וטיהור דרום הרצועה.

עם זאת יש לבחון גם אפשרות אחרת, בעלת משמעויות אסטרטגיות, ולהיערך אליה. קריסת שלטון חמאס עשויה ליצור מציאות של רִיק שלטוני במרחב דרום הרצועה עוד בטרם הושלמו פעולות צה”ל בצפון. אין להוציא מכלל חשבון, נוכח המעורבות האמריקנית האינטנסיבית בהיבטים של ניהול המערכה, ובמיוחד בהיבטי הטיפול באוכלוסייה, כי בנסיבות אלה נהיה עדים ל”הישאבות” של הצד המצרי, על אף רתיעתו מן הרעיון, למילוי תפקידי מנהל (ושיטור) במרחב זה.

אין לישראל אינטרס שנוכחות זו כשלעצמה תהפוך למציאות של קבע. עם זאת, היא יכולה להיות שלב מעבר הכולל “דה-חמאסיזציה” של המרחב הדרומי (שכן גם למצרים יש סיבות לשאוף לכך ש”מה שהיה הוא לא מה שיהיה”). בנסיבות אלה, ייחסך מצה”ל הצורך במהלך המורכב שתואר לעיל בשלב הבא.

הנוכחות המצרית, במקרה זה, צריכה להיות מוגדרת, בהסכמה, כצעד מכין לקראת כינון מערכת שלטונית אחרת ברצועה כולה. נוכח אוזלת ידה, שחיתותה ועמדותיה, ספק רב (בלשון המעטה) אם הרשות הפלסטינית מתאימה למשימה. כיום היא אינה מצליחה לשלוט בכל שטחי A שתחת מרותה ללא סיוע פעיל של צה”ל. האו”ם – שבו קולן של רוסיה וסין משמעותי לא פחות מזה של ארה”ב והמערב – מתאים לכך עוד פחות. ישראל ומצרים, בעצה אחת עם ארה”ב (ועם גורמים אזוריים ובינלאומיים השותפים בפועל ליעד של הבסת חמאס) הן אלה שתצטרכנה בכל מקרה להיות מקור הסמכות למהלך הארוך והמורכב של עיצוב מציאות חדשה בעזה, שתסיר לטווח ארוך את האיום מעל ישראל, ובראש ובראשונה מעל מערב הנגב.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר